זו שאלה שאני נשאל שוב ושוב:

“מאיפה העברית היפה שלך?”

יש מי שמניח שהתשובה נמצאת בבית הספר.

אבל האמת? לא שם.

בתי הספר במגזר הערבי לא תמיד נותנים את הכלים האמיתיים לשליטה בשפה לא בעומק, לא בביטחון, ולא ביכולת להרגיש בה בבית.

את העברית שלי לא למדתי מהלוח בכיתה. למדתי אותה מהחיים.

כילד, אבא שלי ז”ל היה לוקח אותי איתו לפגישות. הוא היה נכנס לסידורים שלו בעיר פתח תקווה למשרד של עורך דין גור בן ציון או לפגישות אחרות  ואני, ילד קטן, נשארתי לבד עם העולם. לא חיכיתי. לא השתעממתי. יצאתי להכיר. שוטטתי שעות ברחובות פתח תקווה 

במדרחוב, בין חנויות, אנשים ושיחות. הסתכלתי, הקשבתי, ניסיתי להבין. לפעמים הייתי פותח עיתון, מנסה לקרוא מילה ועוד מילה.

לא תמיד הבנתי הכל אבל לא ויתרתי. האמת היא שלמדתי דרך האנשים. דרך השיחות הקטנות, דרך החיוכים, דרך המבטים.

עברית של רחוב. עברית של מציאות. עברית של חיים. אבא שלי היה בוחן אותי אחר כך  שואל, מקשיב, מחייך. וכשהצלחתי  הייתי מקבל מילה טובה, לפעמים גם פרס קטן. אבל יותר מהכל  קיבלתי אמון.

עם הזמן, השפה הפכה להיות שלי. לא זרה, לא מאיימת — אלא כלי. גשר. דרך. כי עברית וערבית, בסופו של דבר, לא כל כך רחוקות.

שתיהן שפות שמיות. שתיהן נכתבות מימין לשמאל. שתיהן נושאות בתוכן היסטוריה, תרבות ועומק.

אבל מה שהבדיל עבורי לא היה רק השפה אלא הדרך להגיע אליה. וכך, בין כפר ברא שבו גדלתי לבין הרחובות של פתח תקווה נבנה אצלי משהו גדול יותר משפה.

נבנתה היכולת לנוע בין עולמות. להבין. להקשיב. להתחבר. אולי בגלל זה, עד היום, כששואלים אותי מאיפה העברית שלי אני לא עונה במילה אחת. אני מחייך, ונזכר בילד קטן שהלך לאיבוד בין רחובות ומצא את עצמו דרך השפה.

כי בסופו של דבר, ההתנסות היא מילת המפתח בלימוד עברית

​